פסק-דין בתיק ע"א 4087/04

השופטת ע' ארבל:

1.        מזה שנים רבות נכנסים ויוצאים בעלי הדין שבפנינו בשערי בית המשפט על ערכאותיו השונות, לרבות בית משפט זה, וכעת נדרש בית המשפט לשני ערעורים נוספים שהוגשו על ידי המערער. האחד, ערעור על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשמת י' שיצר) והשני, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן).

           המערער, מוטי גורה  (להלן: המערער), היה בין מייסדיה של חברת טכנולוגיית עילית בשם אדאקום טכנולוגיות בע"מ (להלן: החברה) ואף כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של החברה. לנוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, נעתר המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: המשיב או הבנק), לבקשת החברה להקצאת אשראי. אשראי כאמור ניתן כנגד ערבותו האישית של המערער לקיום חיובי החברה, עד לסך של 750,000 דולר, אשר ניתנה ביום 7.3.94.

             ההליכים המשפטיים בין בעלי הדין

2.        משכשלה החברה מלעמוד בחיוביה, נדרש המערער לפרוע את חובה לבנק. משלא עשה כן, החלה מסכת התדיינויות משפטיות בין בעלי הדין. ביום 27.4.95 תבע המשיב את המערער בסך של 2,304,652 ש"ח (ת.א. 699/95. להלן: ההליך הראשון). תביעה זו הוגשה במסגרת הליך של סדר דין מקוצר במהלכו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, תינתן למערער רשות להתגונן בשלוש טענות בלבד מתוך הטענות שהעלה בבקשתו למתן רשות להתגונן. בתאריך 15.6.00 נתקבלה תביעת המשיב על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' שטיין ז"ל) והמערער חויב בתשלום על בסיס ערבותו כמפורט. ערעורו של המערער לבית משפט זה נדחה ביום 19.3.02 (ע"א 6744/00).

           עובר למתן פסק דינו של בית משפט זה בע"א 6744/00, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיב, כונסי הנכסים של החברה והמפרק שמונה לה, בתביעה למתן "פסק דין הצהרתי ומתן חשבונות" (א 1149/00 להלן: ההליך השני). לאור חשיבות הדברים הנני מוצאת טעם להציגם במלואם, כפי שהובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שפורט בהחלטת הרשמת, בית המשפט נתבקש על ידי המערער להצהיר כי:  

"א. ערבותו נועדה להבטיח הלוואה ספציפית, המכונה על ידו "תוספת אשראי".

ב. בהתאם להסכמות עם הבנק, המשיב (המערער בהליך הנוכחי - ע.א.) זכאי לכך כי כספים שיתקבלו בבנק,  בגין חובות אדאקום, לרבות מימוש בטחונות, יזקפו תחילה לפירעון ההלוואה הספציפית לה ערב, וזאת בעדיפות על יתר ההלוואות הרשומות בבנק.

ג. נוכח היותה של אדאקום מצויה בהליכי פירוק, יש להפחית מסכום החוב חיובי ריבית העולה על הריבית החוקית, בהתאם לאמור בסעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

ד. המשיב כערב זכאי לקבל מהבנק חשבונות ופרטים בנוגע לתשלומים שהועברו על חשבון חובות אדאקום לבנק עד כה. זאת בשל היותו אחראי לפרוע רק את יתרת החוב המעודכנת.

ה. לחילופין, בהתאם לעיקרון השוויון בין הנושים, כל חובות אדאקום לבנק הם באותה עדיפות פרעון. הבנק מחויב לפרוע את ההלוואה הספציפית לה ערב המשיב על פי חלקה היחסי בכל תשלום שמתקבל, ובהתחשב בחלקה בכלל חובות אדאקום לבנק".

           בתגובה הגיש המשיב בקשה לסילוק התובענה על הסף (בש"א 2659/01) בנמקו, כי הפלוגתאות שהועלו על ידי המערער בתביעתו זו נדונו בעבר על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הראשון. לפיכך, קם לגביהן השתק פלוגתא והמערער מנוע מלהעלותן שוב.

           רשמת בית המשפט קבעה, כי במסגרת ההליך הראשון הכריע בית המשפט, על שתי ערכאותיו, במרבית הטענות שהעלה המערער במסגרת ההליך השני. כך, בהליך הקודם נקבע, כי המערער ישמש כערב לחוב החברה עד לסכום של 750,000 דולר ונדחתה טענתו לפיה, על המשיב לזקוף כספים שיתקבלו מהחברה לטובת חיובו לבנק. כמו כן, נדחתה טענת המערער בכל הנוגע לשיעורי הריבית שעליו לשאת שכן עניין זה נדון אף הוא במסגרת ההליך הראשון. אשר על כן, נתקבלה בקשת המשיב והרשמת הורתה על דחיית התובענה על הסף. אשר לתביעת המערער הנוגעת להצהרה על שוויון בין הנושים בנוגע לסדר הפירעון, קבעה הרשמת, כי היה על המערער להפנות תביעה זו נגד מפרקי החברה ולא נגד המשיב והורה על מחיקת פריט זה (במובחן מדחייתו) מכתב התביעה.

           לעומת זאת, הרשמת קיבלה את טענת המערער בנוגע למתן חשבונות. כך נקבע, כי על בסיס חובת הנאמנות החלה על המשיב כלפי המערער ועל בסיס חובת תום הלב, למשיב "עילה לכאורה לחיובו של הבנק במתן חשבונות" ולכן אין לסלק על הסף את התביעה, בכל הנוגע למתן חשבונות כאמור.

           המשיב ערער על פסק דינה של הרשמת לבית המשפט המחוזי, וזאת לגבי העילות שלא נדחו על הסף על ידי הרשמת. בית המשפט קיבל את טענת המשיב לפיה, היה מקום להורות על דחיית תובענת המערער, הנוגעת להצהרה על שוויון בין הנושים, ולא להורות על מחיקתה כפי שקבעה הרשמת. התובענה סולקה על הסף מפאת "חוסר יריבות", עילה אשר אינה נמנית על העילות המפורטות בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שעניינה מחיקה על הסף. לפיכך נקבע, דינה של תובענת המערער, אף בעניין זה, להידחות ולא להימחק.

           כמו כן, בית המשפט קיבל את ערעור המשיב בכל הנוגע לתביעת המערער למתן חשבונות ונימק זאת בשניים. ראשית, על אף שעל המשיב מוטלות חובת נאמנות וחובת גילוי כלפי המערער, הרי שלחברה מונו כונסי נכסים ומפרק. המשיב גובה חובות אך ורק במסגרת הליכי הכינוס ולכן, "ניתק הקשר בין חובת הנאמנות והגילוי של הבנק כלפי הערב, לחשבונות שמבקש המשיב לקבל". שנית, נקבע כי תנאי למתן חשבונות הוא הוכחה, ולו לכאורה, כי לתובע קמה זכות לגבי הכספים אשר מצויים בחשבונות אלו. לאור העובדה כי תביעת המערער נדחתה על הסף,  אין לתביעתו למתן חשבונות קיום עצמאי ודינה להידחות.

           מכאן הערעורים שבפנינו.

טענות הצדדים בערעורים שבפנינו

3.        כאמור, המערער הגיש שני ערעורים לבית משפט זה. בערעור הראשון, ע"א 3603/03, משיג המערער על החלטת הרשמת לסלק על הסף חלק מהעילות המנויות בכתב תובענתו, בין אם על ידי מחיקתן ובין אם על ידי דחייתן. בערעור השני, ע"א 4087/04, משיג המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו נתקבל ערעור המשיב ובית המשפט הורה על דחייה על הסף של כל העילות שפורטו בכתב תביעתו של המערער, לרבות תביעתו למתן חשבונות. הדיון בשני הערעורים אוחד על פי החלטה שניתנה על ידי בית משפט זה ביום 13.5.04.